בזמן שטיפסתם… או אני חושבת לעצמי איזה אחלה עולם

בתכנית לשלב – צריך לטפס… אז נטפס – לנס הרים אבל באופני שטח
בעשר בלילה אחרי שאני מקבלת מייל עם תמונות מחבר מהקורס אני מקיימת התייעצות זריזה
מדווח שהכיסלון מדהים וזורם וכך נזנחת העליה של נס הרים לטובת העליה לצובה בשטח.
ארבע בבוקר המבול בעיצומו והשכנוע העצמי לא ממש עובד… אבל בשש וחצי מכ”ם העננים ריק לחלוטין
נגמרו התירוצים ויאללה מתארגנים…
בשער הגיא השמש נעלמת תחת ענן שחור ולא סימפטי בכלל (אני מחפשת סיבות)
אבל בדיקה חלקית של השביל עם הרכב מגלה שעברנו יבשת ואנחנו בעצם לא בהרי ירושלים
אלא מינימום בדרך לקאסול בצפון הודו, אולי בדרך ללנגטאן נפאל ואולי בכלל באלפים או בשוורצוואלד
מה זה היופי הזה?!
עולה על האופנים בהשתאות אל מול הזרימה בכיסלון ונזכרת ששנה שעברה אחרי אימון ספינינג סוער
נסענו לראות את הזרימות בשורק והיה מדהים כמו היום – רק שהיום אנחנו באופנים.
מתחילים לרכוב ולטפס – אופס את זה לא לקחתי בחשבון
בתחילת העליה יש שני קירות נחמדים, לא היסטרי, אמנם אם אני לא טועה 15 או 16% אבל עביר לחלוטין
אמ-מה – תשלבו קירות, שיפועים ובוץ – האלמנט האחרון לא נלקח בחשבון, הגלגל מחליק, הדופק מזנק
ואני אומרת לעצמי – אם זה יימשך כך איך אני אגיע לצובה בדיוק?!
אבל ממשיכה, מרגיעה את הדופק ומגלה את התפאורה שזימן לי הטבע אחרי שבוע סוער
והתמונה פשוט מדהימה
המים זורמים ומטפטפים מהסלעים שמימין לדרך וגולשים אל הדרך בנחלונים קטנים… וגדולים וממנה אל המדרון הישר לכיסלון
על ההר ממול לכודים עננים בין צמרות האורנים
השקדיות, מרבדי הרקפות, הכלניות, העיריות, הלוטם השעיר והמרווני – הכל פורח ומריח
ואני מפדלת לקצב הלמות ליבי ושאון הנחל שמתחתי
ומרוב שאני עסוקה בלהסתכל מסביב ולחוות את הטבע הזה אני שוכחת לסבול בעליה ופתאום אני מסתכלת
למטה ולאחור ורואה שכבר טיפסנו חלק גדול מההר.
אבל זוהי רק ההתחלה… מסתבר שהעליה היא עליה אבל הירידה הפעם – זה הסיפור
הכיסלון שוצף וגועש… בלתי עביר אלא אם כן מתכננים לשחות… ולמרות שמזג האוויר כבר מתחמם והשמש מציצה
12 מעלות זה לא בדיוק הזמן לבדוק את טמפרטורת המים
האמת די ביאס אותי – מעדיפה לטפס עוד הר ולג’עג’ע בדרך לאוטו מאשר לרכוב על שביל הכיסלון
מניסיון קודם יש בו דרדרת וסלעים קטנים ואני רק יכולה לדמיין מה יקרה היום בשילוב של בוץ וסלעים רטובים – אכן לא התבדיתי…
אבל לא שיערתי גם את הכייף הטמון בבוץ הזה, לא עוברת אפילו דקה וכולי מכוסה מכף רגל (מזל שיש ערדלים) ועד כסדה בטיפטופי בוץ עזים
לצערי הטכנולוגיה שלנו היום השתבשה וכל התמונות המפוארות לא נשמרו – כך שנותר לכם רק לדמיין אותי עם אבעבועות רוח מבוץ
וכך הלכה לה חולצת השבת של חנהלה – חולצת הקבוצה הלבנה, שכנראה נועדה לרכיבת כביש ולא להשתוללות שטח בבוץ.

אז הבוקר הזה, אחרי שבוע אפור משהו…
בבוקר הזה נזכרתי בפעם האלף למה אני אוהבת לרכוב וכמה אני אוהבת לרכוב
רשמתי שיפור של רבע שעה מהפעם הראשונה שטיפסנו את המסלול הזה מינוס שתי עצירות באותה פעם שלא הייתי זקוקה להן היום – עליה שלרוב האוכלוסיה תיראה בלתי אפשרית בעליל… וליהנות!
רשמתי לפני שאם בעבר הורדתי רגל בעליות… היום אני מורידה רגל בירידות ואולי גם זה יעבור

ועוד משהו, אישי, ומצטערת אם זה ישמע כמו “חוזרת בתשובה שראתה את האור”
בשבוע הזה, שבו ליווינו את איציק חברנו למנוחות
בגיל 3 דקות ל 49 הבנתי לעצמי, שבסוף אחרי כל האיומים מאיראן ומסוריה, אחרי הבחירות והביבים, והשליות, ויאירים, אחרי יוקר המחיה ועלית מחירי הדלק
בסוף בסוף… מה שמעניין אותי היום, הוא להיות בריאה ולעשות מה שעושה לי טוב, עם האנשים שאהובים עלי
והבנתי הבוקר שאני גם ברת מזל, שמצאתי מה שאני אוהבת, שידעתי לשתף את בן הזוג שלי באהבה הזו ובעיקר שיש בי את היכולת לראות כמה העולם יפה!
ורכבתי אל האוטו מבוצבצת כולי מזמזמת את גידי שר את לואי “אני חושבת לעצמי איזה אחלה עולם!”