אליפות הג’אגלינג – מיומנה של אמא (על אופניים)

חלק א’ – הג’אגלינג שלפני

שבוע לפני אליפות ישראל הבת הקטנה שלי מבקשת מסיבת יום הולדת מוקדמת. כמו כל ילד שנולד בחופש הגדול גם היא מרגישה מקופחת, אף פעם לא זוכה למסיבה כשכולם בחופש. בראש עוברת לי המחשבה שזה בדיוק סוף השבוע של האליפות, אבל אני מסלקת מייד את המחשבה הזו. הגיבורה הקטנה שלי עוברת כרגע שבעת מדורי גהינום – אין מצב שאני אומרת לה לא.

ממילא התחרות הזו היא על הדרך. החודשים האחרונים היו עמוסים אצלי בתחרויות מכל הסוגים: איש ברזל, חצי איש ברזל, דואתלון ארוך (תחרות שכוללת 30 ק”מ ריצת שטח ו-80 ק”מ נג”ש) ועוד שלל תחרויות קצרות יותר מכל סוג אפשרי: תחרויות אופניים, טריאתלונים קצרים, שלא לדבר על אותן תחרויות שבהן ליויתי בחורה עם שיתוק מוחין שאני מתנדבת איתה (נשמע קל הליווי הזה, אבל זה עלה לי בשבועיים פיזיותרפיה!). לא ממש בניתי עונה בצורה מסודרת. העונה שלי מבחינתי הסתיימה בחצי איש ברזל בכינרת, כל השאר זה כבר אקסטרה.

יום לפני ואני בהתרוצצויות של הכנת המסיבה: קניות, ארגונים, אפייה ועוד ועוד. בחמש אחר הצהריים הבנות מתחילות להופיע, והמסיבה בעיצומה. רק מי שניסה פעם לארח בבית 10 ילדות בנות 10 יודע במה מדובר. בין הכנת ארוחת ערב, הרגעת הילדה התורנית שבוכה (מזל שכל פעם רק אחת אחרת בוכה) ואיסוף כמויות של במבה שמתפזרות ברחבי הארץ, אני לא בדיוק חושבת על תחרות.

22:00 שעה שבדרך כלל אני נכנסת למיטה ערב תחרות, והפעם אני מכינה את קרם השוקולד החם של העוגה.
23:15 ומגיע טלפון מהמתבגר שלי, שמבלה במסיבה על החוף, ואני יוצאת להביא אותו. אני מתחילה לחשב כמה שעות שינה נשארו ומבינה שלא הרבה. בראש עוברת המחשבה של ויתור – למה אני בכלל צריכה את האליפות הזו? 
24:00 אני מגיעה חזרה הביתה ומוצאת חבורת בנות ערנית להפליא, והילדה שבוכה הפעם היא שלי חיבוק, ושיחת בנות לתוך הלילה 
1:00 אני מתקפלת למיטה, תוך מחשבה שמעולם לא הגעתי לתחרות אחרי שלוש שעות שינה בלבד – אולי נוותר בכל זאת?
2:30 השכמה מהקטנה, שלא נרדמת מההתרגשות. מוודאת שהכל בסדר, והקטנה ואבא שלה שולחים אותי חזרה לישון. ממילא עוד שעה וחצי אני קמה.
4:15 השכמה. אני מתארגנת בשקט, שלא להעיר את חבורת הילדות הישנות, ויוצאת לדרך. “אולי בכל זאת נוותר?” מציע שוב ושוב השד הקטן על כתף שמאל. אני ממש עייפה, אבל כבר קמתי והתארגנתי, ואני מחליטה להתחיל, מקסימום נפרוש. אני מעדיפה לדעת לנסות ואז לוותר מאשר להרים ידיים מראש.

חלק ב’ – התחרות: חופש קצר מהחיים

בוקר התחרות, אני מגיעה למצודת יואב ופוגשת מלא חיוכים מוכרים, שכבר עושים לי טוב על הלב. פוגשת את ורד, רוכבת חזקה שהכרתי רק אתמול, ואנחנו יוצאות יחד לחימום. לאט לאט פוגשים עוד מחברי הקבוצה, מתחרים, מעודדים, נהגים מלוים. אין ספק שיש משהו מיוחד ומחמם את הלב בהתארגנות הקבוצתית הזו שיש בקבוצת אופניים.
הרגליים שלי מסרבות להתעורר, ואני שוב שוקלת ויתור. במו”מ עם עצמי, אני ועצמי מגיעות לפשרה: נתחיל עם הפלוטון, ונפרוש אחרי הקפה אחת.

על קו הזינוק, אני לא יכולה שלא להתרגש למראה פלוטון הנשים הענק שיש הפעם. זוכרת עדיין את אותן שנים שבהן יכולנו לספור על אבצעות הידיים את מספר הנשים. לפני על קו הזינוק בוני אשל ולורי קופנס, שתי רוכבות אגדתיות, אלופות. איזה כיף שהן כאן.

זינוק, יוצאים לדרך, ומשהו בראש שלי עושה סוויטש. ריכוז עילאי, בוחנת את הגלגלים שלפני, בוחרת גלגלים יציבים יחסית, רוכבות מנוסות, ועדיין אני דרוכה ומוכנה לכל דבר. בתחרויות אופניים, עם פלוטון גדול ולא מוכר, אני במוד השרדות.

חופש קצר מהחיים באמצע התחרות. שעה לתוך התחרות ופתאום אני קולטת שמרוב ריכוז, לא חשבתי כל השעה הזו על הנושא האחד שממלא את מחשבותי כל התקופה האחרונה. לשעה קלה שכחתי מהכל, שכחתי מהמחלה של הקטנה שלי, עם כל ביקורי הרופאים, הבדיקות והטיפולים, עם מצב הרוח שנע ונד בין ייאוש לתקוה, והדאגות האינסופיות. סוג של חופש, אני חושבת לעצמי, ופתאום, באמצע התחרות אני שמחה לעצמי על החופש הזה, אפילו אם זה רק לשעה. מבחינתי כבר השגתי את המטרה שלי להיום.

אין ספק שהרמה של פלוטון הנשים עלתה. ההקפה הראשונה בקצב נוח, קצת שינויי קצב בעליות, אבל בסך הכל הרכיבה טובה וזורמת. אני חוששת במיוחד מהפניות, הייתי במספיק תחרויות אופניים, וראיתי מספיק התרסקויות בשביל לחשוש מהפניות, אבל הפעם זה עובר בשלום. הקפה שנייה וכצפוי הקצב עולה. לאט לאט הפלוטון הופך עצבני יותר ויותר ואני מזכירה לעצמי שאני היום במוד “טיול” עם הפלוטון. יושבת מאחור, מגיבה לשינויי הקצב, אבל בעיקר שומרת מרחק בטוח, נכונה להגיב לכל דבר במקרה הצורך.

הצלע האחרונה זה הזמן להתכונן לספרינט סיום. “הילדה שלך צריכה את אמא שלה שלמה” אני שומעת בתוך הראש שלי את המילים שהאיש שלי חזר ואמר לי רק יום קודם, ונשארת מאחור – לא מוכנה להסתכן ולהלחם על מקום בשלב הזה. ספרינט סיום מתחיל, למזלי הוא בעלייה, החלק החזק שלי, ולמרות המיקום הגרוע שלי באחורי הפלוטון אני מצליחה להתקדם ולעקוף אחת ועוד אחת. ואז זה קורה: הצליל המוכר של שפשוף מתכת במתכת, ואז באספלט, צעקות ושתי בנות מתרסקות ממש לפני הגלגל שלי. פחד. הצליל הזה עושה לי רע על הנשמה, הרגליים שלי הופכות לג’לי, כמו תמיד כשאני מפחדת. במזל אני מצליחה לעקוף את הנופלות ולא להתרסק בעצמי, וממשיכה בספרינט עם מה שנשאר ברגליים. עוקפת עוד קצת, ועוד קצת ופתאום מזהה לפני חולצה מוכרת: בוני. מתרכזת ומגיעה אל הגלגל שלה, ובשנייה האחרונה יורדת ימינה לפיניש, ומצליחה לחצות את קו הסיום מאיות שנייה לפניה. Nice אני חושבת לעצמי, כנראה שבכל זאת נשארה בי קצת תחרותיות.

שחרור ואני מורידה קצב, מסובבת רגליים ומפטפטת קצת עם הרוכבות שסביבי. מקפידה לפרגן לכמה מן הרוכבות שפשוט הפגינו רמה גבוהה היום: לזו על נסיון הפריצה בעליה, לזו על השיפור המדהים בכושר, או על ספרינט הסיום החזק. וכמובן לבוני אשל ולורי קופנס שנתנו תצוגה מרשימה של רכיבה מקצוענית. תענוג לראות את הרוכבות האלו, אין ספק שהן חיות ונושמות את הפלוטון.

רבע שעה אחרי ואני חוזרת להיות אמא, כבר בדרך מתעדכנת מה קורה בבית. הכל שקט, מגש הבורקסים שדאגתי להכין מראש מתחסל לארוחת הבוקר. ואני מגיעה ומוצאת את הבנות עסוקות בשלל משחקים. ארוחת בוקר רגועה עם ילדת יום ההולדת המאושרת שלי, ואני חושבת לעצמי בלב ש“אין ספק שלקחתי את אליפות הג’אגלינג בסוף השבוע הזה”

חלק ג’ – פרגון

ואי אפשר בלי לפרגן, לקבוצה המדהימה הזו, ובעיקר למי שזכיתי לפגוש היום:

קודם כל, לאמנון, האחד והיחיד שלראות אותך על הבוקר, עם החיוך הנצחי פשוט עשה לי את היום. אתה פשוט נשמה טובה. וכמובן, לשאר המתנדבים באוהל המים: רלי, ארמנד וקארן. כמי שהיתה באוהל המים, אני יודעת כמה שזה קשה ומעייף, כל הכבוד!

ולמי שהיו איתי בפלוטון:

יפה ומיכל, במקצה המתחילות שזינקו איתנו. כל הכבוד על האומץ, על התעוזה, על הגישה. יפה שלא מפסיקה לנסות ולהתנסות והתקדמת בצורה מדהימה מאז שראיתי אותך פעם ראשונה. ומיכל, פשוט אין מילים! את לא מפסיקה להפתיע! להתייצב ככה על קו הזינוק, ועוד אחרי תחרות שחייה אתמול – וואו!

אדוה, שכמו תמיד מפגינה שליטה ומיומנות מדהימה באופניים. גם כשאת לא בכושר, את מצליחה לתת רכיבה מעולה, שלא לדבר על כמה שזה מרגיע לראות אותך לידי בפלוטון.

טובה, שהחזיקה יפה בפלוטון, ונאבקה שוב ושוב. ראיתי אותך, ואת הנחישות שלך, נאבקת בעליות, ופשוט לא הפסקתי להתפעל ממך.

ורד (אלקיים) רוכבת חזקה בטירוף, שפגשתי לראשונה אתמול, והיה כיף לרכוב ביחד. תחרות ראשונה בכביש, עם רכיבה חזקה, יציבה, שקולה. וכמובן, ספרינט סיום מדהים! יופי של תחרות ורד, אלופה 

אבי, חזק ושקט כהרגלו, ממוקם היטב בפלוטון, זהיר וחזק בטירוף. רכבת נפלא היום! אלמלא חתכו אותך בספרינט הסיום (כל הכבוד שהצלחת להשאר על האופניים, מאחור זה נראה מפחיד!) גם היית מגיע ראשון!

ואחרונה חביבה: נטלי, שפשוט הולכת ומשתפרת מתחרות לתחרות. עשית תחרות מדהימה היום! כל הכבוד על הגישור חזרה לפלוטון לבדך, אחרי שנפלה לך השרשרת! ולגבי ספרינט הסיום – וואו! כמה כוח שיש לך ברגליים, את ספרינטרית מדהימה. היה יפהפה לראות אותך סוחבת את כל הפלוטון מאחוריך בספרינט הסיום. אז היום יצאת לספרינט מוקדם מדי, ושילמת את המחיר. בתחרויות הבאות, עם קצת יותר נסיון ברגליים, זה כבר ייראה אחרת לגמרי. תותחית!

סליחה מכל מי שלא ראיתי ולא פגשתי, כמו שהבנתם, הפעם זה היה ממש “על הדרך” בשבילי: קפצתי לרגע בבוקר, עשיתי אליפות קטנה, ובתשע וחצי כבר הייתי חזרה בבית עם המשפחה.

שאפו לכל מי שהשתתף היום, למתחרים, למעודדים ומחלקי המים, לנהגים, ולכרמי שבאמת בנה קבוצה לתפארת יחד עם אודי וליאור. וכל שנה מצליח להביא יותר ויותר אנשים לתחרות הזו.