מכאן זה יותר כואב – חלק א’

בראש ובראשונה מודה אני לבורא עולם זה שהכניס נשמה לאפי ולאופני ומילט אותי מצרה גדולה יותר ואשר יצר בין היתר את חומר האספלט השחור ממנו יצקו כביש משובח זה עליו רכבתי. מודה אני לכרמי על התגובה המהירה בבואו לבחון את מצבו של מאיר אשר שכב מדמם והמום והיה גרוע משלי, מור שמיד דאגה לשטוף את השפשוף המדמם אשר נפער בירכי, ציפי על החיבוק החם וליכלוכית כאב בעיניה, ליאור וזיו שהגיעו לחטא את הפצעים והחזירו אותי לבטנה של אימי עת יצאתי לעולם בצרחה מאיימת, תאיר שהגיע ברכב והציע לי מושב לא לפני שכיסתה אותו במגבת מחוטאת מימי הבריטים, החולצה הנקיה והריחנית של זיו אשר היתה מתוחה עד טבורי, איל ויעל שבאו ליעץ על חבישות וחיטוי שאחרי, החיוך והתמיכה של אודי ובתיה, 
ההתכתבות עם איציק אשר נמצא רחוק לאחר תחרות מתישה, יזהר שנרתם להעמיס את אופני ולאמוד נזקים, הלימונצ’לו של אדוה שהשכיח את כל מכאובי בבית וכן גם לקארן שדאגה שמא נגרם לי נזק גדול ודרשה שאתפנה ברכב האמבולנס וכמובן שבעצתו של כרמי תתפור ותחדש את הביב שנפגע אנושות, הסבלנות ואורך הרוח במשך הלילות הרבים בהם אילל ואבכה על מר גורלי וכאבי כמו כל שוטר מיומן במצבים כאלו.
הדאגה הרבה של כולם (גם אלה שלא הוזכרו עקב פגיעה בזיכרון) הזכירה לי למה אני כל כך אוהב ומתחבר לקבוצה הזו (חוץ מלקליטים) המורכבת מחומר אנושי מדהים כזה שהשכיח לי את כאבי הפציעה ונותן לי כוח להמשיך הלאה – יחי X – TEAM