21.1.2011 4:00 בבוקר – הפרפרים משתוללים בבטן
השכמה, חושך, קר ואני רועדת. רועדת מקור ורועדת מהתרגשות. אני כאן! אני עושה את זה! מזכירה לעצמי שלא משנה לי התוצאה, אני פשוט רוצה לסיים את היום הזה ולדעת שעשיתי הכי טוב שאני יכולה.
6:15 בבוקר – שחייה, החלק המפחיד שלי
זינוק, יוצאים לדרך, יום ארוך מתחיל. שחייה היא החלק שהכי קשה לי בטריאתלון. מכונת הכביסה הזו מלחיצה אותי, ולאורך הדקות הראשונות אני מנסה בעיקר להרגיע את עצמי. לאט לאט הבלגן נרגע, אני מוצאת שחיין ששוחה בקצב שלי פחות או יותר ומתרכזת בדרפטינג, לחסוך אנרגיות. סיבוב ראשון מסתיים, אני יוצאת מהמים. “יאללה מור, קדימה” מדרבן אותי ליאור, “מור! מור!” אני שומעת את החברות מהפורום, מדהימות! ירדו כל הדרך לאילת בשביל העידוד הזה. הסיבוב השני כבר מרגיש לי קל יותר, פחות מפחיד, פחות בלגן. אני יוצאת מהמים ומגלה שיפור של 6 דקות משנה שעברה.
ביציאה מהמים (צילום: מרב אדלר)
8:00 בבוקר – עלייה לנטפים
אני על האופניים, מנסה להפשיר מהקור לאט לאט. מקפידה לשתות לפי השעון כל הזמן. השנה, כל הקלוריות שלי מגיעות מהשתייה, בנסיון להקל על הבטן. הרי גיליתי כבר שתזונה זו הדיסיפלינה הרביעית בטריאתלון, ובמיוחד באיש ברזל. “Race your own race”אני מזכירה לעצמי, ורוכבת במתינות. יום ארוך לפני. אני עוקפת עוד ועוד, מתעודדת עם כל עקיפה שכזו, ומקפידה להחזיר ולעודד גם את מי שאני עוקפת. ובמיוחד הנשים. מי כמוני יודעת כמה כוחות צריך בשביל להתמודד עם המסלול המאתגר הזה, חצי או מלא. דורה המדהימה תופסת אותי בסוף העלייה לנטפים ואני מקפידה לפרגן לה מכל הלב – אלופה!
11:00 – נאות סמדר
מגיעה לנקודת הסיבוב בנאות סמדר, הנקודה המרוחקת ביותר במסלול. מקבלת עידוד, בקבוקי שתייה ומסתובבת. אני כבר זוכרת שכאן מתחיל החלק הקשה ברכיבה הזו. ההתמודדות עם הרוח הבלתי פוסקת. “תגידי תודה שאת כאן” אני מזכירה לעצמי. ואכן אני מוקירה תודה, לא מובן מאליו בשבילי להיות כאן, לא אחרי השנה הזו. והעיניים מתמלאות בדמעות. 22 קילומטרים אחרי אני מסתובבת, חוזרת לנאות סמדר ומשם סיבוב אחרון. זהו, מכאן זה כבר הביתה…
והיום ממשיך … אנשים טובים באמצע הדרך
עוד 60 קילומטר ונגמר. 50 קילומטרים, 40 קילומטרים, וכאן מתחיל המאבק… הקילומטרים פשוט לא זזים, נמאס לי כבר מהאיזוטוני, יש לי בחילה… כל רכב שחולף על פני במסלול, מקפיד לעודד, לשאול לשלומי, לברר האם אני צריכה משהו… מקסימים. צחי ועופר חולפים גם הם על פני וצחי משתלשל החוצה מהרכב רק כדי לעשות לי בוק. כפות הרגליים נרדמות שוב ושוב, ואני מוציאה אותן מדי פעם מהנעליים וממשיכה לדווש. אני חולפת על פני רוכב חביב שרואה אותי מדוושת כך ללא נעליים, ומציע באבירות שנעצור שנינו בצד בתחנת ההסעה הקרובה והוא יעסה לי את הרגליים, כדי שאוכל להמשיך. אני בשוק טוטאלי מהנדיבות, אבל האמת שהרגליים מתאוששות גם ככה מחוץ לנעליים ואני מעדיפה לא לעצור. עוד קילומטר אנחנו רוכבים יחד, ואז הוא נשאר מאחור ואני ממשיכה. אייבי גילת מגיע עם הרכב בקילומטרים האחרונים של הרכיבה, מעודד ומפרגן ונותן לי עוד קצת אנרגיות לסיום.
“כאן מתחיל המאבק … הקילומטרים פשוט לא זזים” (צילום: אייבי גילת)
15:30 נטפים, הנה בא המרתון
הרכיבה מסתיימת, מתנדבים מקסימים, מפרגנים מכל הלב, לוקחים לי את האופניים ושולפים את תיק ההחלפה שלי ב-T2. אייבי מופיע ומפרגן עוד, ואני יוצאת למרתון. עד עכשיו הקפדתי לא לחשוב על הריצה, ועל כך שהקשה מכל עוד לפני. אבל הריצה מתחילה בירידה, ועם נופים מדהימים, ואני מאושרת. עם כל עיקול של הכביש מתגלה מראה דרמתי ועוצר נשימה של הרי אילת, של המפרץ והמים הכחולים, נוצצים מהשתקפות השמש, ואני מרגישה הכי בת מזל בעולם. ולא שוכחת להודות שאני כאן.
אני מתקשרת לבני, לאיש המדהים שלי שפרגן לאורך כל הדרך, ומודיעה שאני בדרך, קובעים להפגש באבוקדו עוד שעה וחצי, ואני שומעת בקול שלו את ההתרגשות והעיניים מתמלאות בדמעות. אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שאני אפגוש אותו ואת הילדים.
16:15 אי שם בדרך למטה – כמה טוב שיש חברות
אני מרוכזת בריצה בירידה, ריצה מהירה, גוף רפוי ופתאום מולי מרחוק אני רואה שתי דמויות מוכרות. דגנית ומרב ומייד מנופפת להן בהתלהבות, מאושרת שיש לי חברות כאלו. “איך הולך?” הן שואלות, ובלי לחשוב אני חולקת איתן את מה שעובר לי בראש כל הריצה: “אני מנצחת את השנה המזופתת הזו!”. ודגנית, חברה יקרה, שהיתה לצדי לאורך כל השנה הזו מבינה מיד.
דגנית חוברת אלי עם אופני השטח, מתעדכנת בדרך איך עבר עד עכשיו, ומקפידה להודיע לי שאני נראית מעולה, לפרגן לי על כל מתחרה שאני עוקפת בדרך, להציע אוכל, שתייה, סוודר… אני לא רוצה כלום, חוץ מאשר את דגנית לידי. חושבת לעצמי כמה סימלי שכל השנה הזו דגנית היתה לצדי, וגם כאן ועכשיו, היא איתי. חולקת איתי את רגעי הקושי, ואת הנצחון הזה. והעיניים שוב מתמלאות בדמעות.
במרתון: “כמה סמלי שכל השנה הזו דגנית היתה איתי, וגם כאן ועכשיו היא איתי” (צילום: דגנית מקא)
17:00 ציר אבוקדו – איזו משפחה מדהימה, וחברים נפלאים
אני מגיעה לציר אבוקדו, וחוטפת הלם מכמויות האנשים שנמצאים שם. אני מקבלת עידוד מטורף מחברים לקבוצה, זון 3, ומחפשת ומוצאת את האיש שלי, את הילדים. עם ההתרגשות בפנים האהובות שלהם. ושוב העיניים מתמלאות בדמעות, אני מרגישה הכי בת מזל בעולם.
נינה פקרמן המדהימה, אחרי שנתנה הכל בחצי הישראמן, עוד מצטרפת אלי ורצה איתי במחווה שמרגשת אותי עד דמעות, ודורשת בשלומי. נעמי, חברה נפלאה, שהגיעה עד אילת, למרות פציעה שמנעה ממנה להשתתף, גם היא רצה לצדי, ומעודדת ואני מרגישה הכי בת מזל בעולם איתן.
לאט לאט החשכה יורדת, ודגנית מדליקה את הפנס שלה. ציר אבוקדו בחושך הוא מקום מפחיד, ואני אסירת תודה על כך שדגנית לצידי.
17:30 ציר אבוקדו, נקודת הסיבוב – הבטן מפסיקה לתפקד
אנחנו מגיעות לנקודת הסיבוב, 25 ק”מ מהמרתון מאחורי. אבל הבטן כואבת מאוד. אין מה לעשות בשלב הזה ואני נוקטת בטקטיקת ההתעלמות. ממשיכה בפרוטוקול התזונה שלי כרגיל: איזוטוני, מלחים. מדלגת על הקפאין (למרות שהייתי שמחה מאוד לקצת אנרגיה עכשיו), על מנת שלא לאתגר את הבטן. מזכירה לעצמי את כל הריצות שרצתי בחודשים האחרונים עם בטן כואבת, ורצתי טוב. מכריחה את עצמי לא להוריד קצב וממשיכה. דגנית לצדי, מפרגנת, מעודדת, רואה את הקושי שלי, היא כבר קוראת אותי ללא מילים. מציעה לי להוריד קצת קצב, אבל אני מסרבת. הבטחתי לעצמי לעשות הכי טוב שאני יכולה.
ואז אני לא יכולה יותר. עצירה קטנה בשיחים להתפנות, ואני מבינה כמה המצב חמור. מערכת העיכול שלי פשוט לא מתפקדת. הרגליים רועדות, כולי זיעה קרה, אני כבר מכירה את זה לצערי מהעבר. הבטן דוחה כל נסיון להכניס לגוף אנרגיה, גם בצורת שתייה, ואני מפסיקה לנסות.
שוב אני מגיעה לצומת האבוקדו, והפעם אלכס מהקבוצה חובר אלי, מלווה אותי בריצה (אחרי שגם הוא כבר נתן הכל בחצי ישראמן – מדהים!) ודורש בשלומי. “על הפנים” אני מודה, “כואבת לי הבטן נורא”, אני מוסיפה. מזל שהפעם לא קיללתי, כי גם את זה אלכס מנציח בוידיאו. “לא נורא”, מעודד אלכס, “זה תיכף נגמר” ואני ממשיכה.
18:00 אי שם בדרך – מעכשיו זה רק בראש
מכאן ועד סוף המרתון אני רצה על רזרבות של אנרגיה… הבעיה שאחרי 12 שעות פעילות ויותר, כבר אין ממש רזרבות. אני שותה מים מדי פעם, וזהו… הקצב יורד כנגד רצוני ואני מנסה שוב ושוב לחזור לקצבים שלי. “מעכשיו זה רק בראש” אני מזכירה לעצמי, וזה עובד, קצת, ואז הקצב שוב יורד. אני מקפידה להמשיך לרוץ. לא מוכנה לעצור, וגם לא ללכת. חולפת בדרך על פני עוד ועוד רצים שכבר התייאשו, ועברו להליכה, ובמקום שזה יעודד אותי, אני מרגישה שזה רק מחליש אותי יותר. גם אני רוצה ללכת, אם להם מותר, אז למה אני לא?
אבל אני לא הולכת. לא מוכנה. רוצה לדעת שעשיתי הכי טוב שיכולתי… מעבר אחרון בציר אבוקדו, ודגנית ואני ממשיכות אל עבר החשיכה, בדרך לסיום. המלונות המוארים נראים כאילו הם הולכים ומתרחקים מאיתנו, אבל סוף סוף מגיעה הפניה המיוחלת ואנחנו בדרך לטיילת. גלעד, שליווה בעצמו במרתון, מופיע פתאום וחובר אלינו, לוקח ממני את תיק הגב עם השתייה המיותרת, ובבת אחת קל לי יותר. גלעד רץ לצדי בצעדים קלילים, ואני מתאימה את הצעדים שלי לקצב שלו ורצה בקלילות.
19:40 סיום – 13:27 שעות מהזינוק – “ניצחת את השנה הזו!”
בטיילת, ממש לפני סיום, אני רואה את המשפחה המדהימה שלי, מצטרפים אלי לריצה. תומר, הבן שלי, נותן לי יד בסיום, ומודיע לי באסרטיביות: “בואי אמא, עכשיו ספרינט לסיום!” ואנחנו רצים ביחד. חוצים את שער הסיום יד ביד. עם שיפור ענק בזמנים משנה שעברה, ואני שוב עם דמעות בעיניים. חיבוקים וברכות מכל עבר, ואז מופיעה דגנית ואנחנו נופלות בחיבוק גדול אחת על כתפי השנייה: “ניצחת את השנה הזו!” לוחשת לי דגנית באוזן שוב ושוב ואנחנו מתפרקות בבכי.
תומר, הבן שלי, נותן לי יד בסיום ומודיע באסרטיביות: “בואי אמא, עכשיו ספרינט לסיום!” (צילום: אהד כהן – זון 3)
תודות
אי אפשר לסכם דרך ארוכה שכזו, בלי להודות לאנשים שהיו שם איתי לאורך כל הדרך. לחברות מפורום נשים בספורט, שהיו איתי לאורך כל השנה הזו, שרבות כל כך מהן ירדו עד לאילת, פשוט להיות שם איתנו ולעודד. לחברים לקבוצה, זון 3, שידעו לפרגן, ולעודד באימונים הארוכים בסופי השבוע, ולליאור זך מאור, המאמן, שגם כשחשב שהסיכויים נגדי, ידע ללכת איתי ועם ההחלטה שלי, ולנווט אותי בדרך הזו. לדגנית, חברה יקרה שהיתה איתי לאורך כל השנה הזו, והתייצבה לצידי שוב ברגע המכריע. והכי הכי ויותר מהכל למשפחה האהובה שלי, שהקריבו את ימי שבת בבוקר למעני, שידעו להתרגש איתי, ולשמוח איתי, ולפרגן לאורך כל הדרך.
“ניצחת את השנה הזו!” לוחשת לי דגנית באוזן שוב ושוב ואנחנו מתפרקות בבכי (צילום: אהד כהן – זון 3)
לפרקים הקודמים:
פרק 1: לא מפסיקה לחלום
פרק 2: איתקה שלי
פרק 3: דומה אבל שונה – יומן אימונים בתמונות
פרק 4: הדיסיפלינה הרביעית – בחיפוש אחר האוכל
