בגל אחד של צמרמורת אני מתפקח, היום זה היום, היום “אני נער המים”, היום אני Domestic של הקבוצה. וואוו !! – כל העניים יהיו נשואות אלי, כל תנועה שלי תהיה בעל משמעות, כל פשלה שלי יכולה להיות מכרעת, אני מתמלא אחריות לקראת המשימה.
בעפולה כרמי, נועם, ויעל (בהופעת ערוץ FTV) כבר הוציאו את האוהל, אני מצטרף, כל אחת טופס רגל והופה למעלה – יש אוהל.
מתחילים לאסוף את הבקבוקים. הרוכבים המתחרים (yes man, respect!!) מוסרים, כל אחד בתורו, את סט הבקבוקים שלהם יחד עם הנחיות ו-“הוראות הפעלה” – אני מקשיב בקשב רב, תחת הנוסחה – חשוב לו, חשוב לי. אני מצוות, יחד עם דיוויד, ליאת, ומשה, לנקודת החלוקה בעליה (סיירת החוד בעמדת ריתוק….). אנחנו מתמקמים, נכנסים לעמדת המתנה דרוכה.
באופק נחיל רוכבים, עם חוד של בריחה, שלושה, הם מתקרבים אלינו בקצב גבוהה, אני מזהה את יונתן (הקטן) בבריחה. אני אוסף אנרגיות כדי לנסות “להעביר” לו בעידוד. צועק לו “קדימה זה שלך”, מוסיף תנועות ידיים בלתי מבוקרות העיקר שהאנרגיה תעבור. ואז כאילו הפרעתי לו בסיאסטה, הוא מתרומם מהכסא ואומר לי, כאילו כדי להרגיע אותי, “אל תדאג אני תכף נותן להם הראש” – אמר ועשה, השיג מקום ראשון, כל הכבוד.
עוד לגל הרוכבים מגיע, נערות עלית, מרשימות ביותר. אחריו קדטים, איזה יופי של רכיבה עם קצב.
פתאום, באופק מתרוממת הילה שעוטפת קבוצת רוכבים – כן, זה הם. הנה הם באים. אין מקום טעות – רוכבי העלית – פשוט צמרמורת שכל רוכב אופניים חייב לחוות ממקום של צופה, מדהים.
יאללה אין זמן, רן מתקרב, ממוקם היטב קדימה, בלי רגשי נחיתות, נראה מצוין, מסמן לי “אין צורך במים” – העידוד של ליאת נותן לרן עוד 10 ווטים ברגלים, יאללה קדימה…..סיים כמו גדול עם הרבה נחישות.
מעכשיו הם מתחילים להגיע ברצף. הדר, נותן פייט אכזרי עד שהוא מכניע את העלייה. ורד, עם הרכיבה המיוחדת שלה, לא רואה כלום ממטר (מה אמרתי מטר?….שטויות, לא רואה אף אחד ממילימטר), ראש למטה, הגוף כולו זרוק קדימה, הישבן 20 ס”מ מעל הכיסא, לוחצת ולוחצת ולוחצת, לא נותנת לאף אחת סיכוי לחשוב לרגע להוריד קצב – מפחיד לראות את הנחישות והעוצמות. כן, זה כבר עניין של הרגל אבל לגמרי לא מובן מאליו – השיגה מקום ראשון, גדולה כבר אמרתי…..
עכשיו תורה של היכטה להיכנס לנמל, קארן, אפשר לזהותה ממש מרחוק, רגליים כמו בוכנות, ראש קדימה, עניים נעולות על סוף העלייה, רוכבת כמו פלס, בכל מילת עידוד שאנחנו זורקים אליה נשמע “קליק” במיקסר המעלה את הקאדנס. ממש לא מוותרת – ממיסה את העלייה. בקרב הזה אין הנחות ולא לוקחים שבויים, יש מנצחת אחת – קארן. Chapeau.
בפעם הראשונה בתחרות, אלון, כמו גלדיאטור שיודע שאם הוא רוצה לראות את זריחת השמש של מחר אזי הוא צריך לתת את הכל. הנוסחה פשוטה – או הוא או העלייה – התשובה ברורה, ידו של אלון תהיה על העליונה. נאבק, נלחם, ממוקד, נחוש, מנהל דו-שיח פנימי נוקב עם הרגליים, אין פשרות. מהצד זה נראה מרשים ביותר. יאללה אלון, מחר היה יותר קל מול הנמרים בגבעת המופעים. ישר כח.
אפרופו נמרים, עד היום, כל פעם שרציתי לראות נמר (אני אוהב את החיה הזו) הלכתי לספארי ברמת-גן, זהו No more!!. מי שלא ראה את איציק עולה את העלייה לא ראה נמר אמיתי בחייו. אמת היא שאני אף פעם לא ראיתי את איציק מלפנים בעליות (תהיו רגועים גם לא במישורים……). הוא נושך את העלייה, כמו שנמר נועץ את שיניו בטרף, עד שהיא נכנעת. ותאמינו לי היא נכנעת. כל פעם שהושטתי לו בקבוק הייתי בטוח שזו הפעם האחרונה שלי, למה?, הייתי משוכנע שהוא לא מעוניין בבקבוק, אלא הוא כל כך “רעב” שהוא הולך לשים לי ביס ביד……..מדובר בנמר עיוור צבעים, תתרן, לא שומע, לא מדבר, נעול רק על דבר אחד – פודיום – וגם משיג אותו. קידה עמוקה ל- Monsieur Isaac.
גולת הכותרת, אמנון – עם הרבה אומץ, רצון ונחישות עולה ועולה לא מוותר. הוא אצלנו לקוח קבוע, כל סיבוב לקח בקבוק (אני שוקל להציע לו חופשי חודשי……..הוא בטח מבין בזה). מי כמוני מבין אותו, כולם בורחים, אתה נשאר לבד עם זוג אופניים שאין לך מושג מה הן עושות בין הרגלים שלך, אספלט חם מתחת, שמש יוקדת מעל, ואותו חלק של 10 ס”מ שנמצא בין הגבות לקסדה – זהו, עם זה תצא למלחמה. אמנון כמו אמנון, מגיע אלינו בסיבוב הרביעי לוקח בקבוק וזורק לנו מבט שאומר בערך כך: “…….כמה דקות פור יש לי על הפלטון?!”. כן, כן לא טעיתי “דקות פור על…”. מי שקרא את התקנון יודע היטב שרק לאמנון מותר לעשות “בריחה אחורית”, קרי ככל שהפלוטון בורח כך יש לו סיכוי לזכות “בפודיום-הפרגון” המוענק ע”י חברי הקבוצה. אגב עד היום לא נמצא רוכב אחד שהצליח לסגור על אמנון ב-“בריחה-אחורית”. כל הכבוד, אתה גדול, תרתי משמע !!.
היו גם, זוהר הברדלס, נמרוד הנינג’ה, אסף המקצוען, כל אחד מהם נתן את כל מה שיש לו. ישר כח.
כל ההקדמה הזאת בשביל להגיד לכם שאני גאה רק מהעובדה שהייתי “נער המים”. כן, באתי רק כדי לתת מים, לא עליות, לא אליפסה, לא עבודה, לא drafting, לא סגירות ולא בריחות, רק דבר בסיסי – מים.
אם הצלחתי להוסיף מילימטר בחיוך שהיה מרוח על פניהם כל רוכבי הקבוצה בתום התחרות, אז – אני מרגיש מלך העולם.
לכל אלה המתלבטים האם לבוא לתחרות שבה הם לא משתתפים יש לי רק דבר אחד להגיד – זה כיף גדול, לפחות כמו להתחרות. עם יתרון בולט אחד, עושים את זה ב-Ar.
ארמנד עמיאל
אליפות ישראל – עפולה 2009.
