זה גם רק משהו פרטי
לכל היותר עניין משפחתי,
אבל ראיתי שכל פעם מחדש
מישהו אחר לפרוייקט ניגש,
מעלה על הכתב את ההכנות
ואפילו לעיתים מצרף תמונות,
אז חשבתי אולי גם אני אנסה
לכתוב בגלוי ללא כל מכסה,
איך התחלתי בלי להתחיל
רגליים הרמתי ללא כל תרגיל,
על פי המלצה מקצועית שקיבלתי
את הרגליים רק לשתי דקות הרמתי,
וכך ב- 2 דקות ריצה ושתי דקות הליכה
סימנתי למעשה את ההתחלה,
לא ידעתי מה הכיוון ומה המטרה
בוודאי למבוגר שמעולם לא התחרה,
אבל בגיל 52 זה זמן להתחלה
לעבור קצת לריצה ולא רק הליכה,
בינואר הצטרפתי אל אשתי למרקש
מה עוד אוכל לבקש,
הגברת מרתון ב- 3:34 גומרת בחיוך
ואני עוד לא העליתי בכלל הילוך,
אבל שם ממש במרוקו היה הרגע המכונן
שבו רץ לידי אחד, רן שילון, שהוא מאמן,
תמשיך ככה הוא אמר, אבל בזהירות
זה עוד לא הזמן להגביר מהירות,
על קו הסיום כשלטלי (אשתי) חיכיתי
בתוך תוכי כבר משהו גיליתי,
קצת לרוץ זה אפילו נחמד
וזה גם מתאים לכל אחד,
או כדברי הפתגם השגור כיום בפי כל
“אצלנו כל אחד יכול”,
חזרנו לארץ ואני לרכיבותיי
אבל פעם בשבוע, לפארק אני מכוון את צעדיי,
5 דקות ריצה ו- 5 הליכה
אמרה לי טלי ונתנה לי ברכה,
וכך בהשגחתה העליתי זמנים
כשרגעי ההליכה ממש מתקצרים,
עלה הזמן ואיתו גם הקצב
ויציאה לריצה זה כבר שמחה ולא עצב,
ביום ראשון זה קצר רק 30 ד’
ועד לחמישי כבר קשה לחכות,
הקיץ כבר עובר לו ומגיע תיכף סתיו
מי חלם שריצה אני אוהב,
ואז הפתעה, מיוחדת ומרעישה
מתחיל בסוף יולי קורס לשחייה בשיטה חדשה,
TI הם קוראים לו וטלי נרשמת
אתה רוצה לבוא? אותי היא שואלת,
נו אם צריך, מה כבר יכול להיות
לכל היותר אלמד גם לשחות,
זה היה קצת קשה ולא מובן מאליו
שבשעת ערב כזאת, לבריכה, זוג ישים פעמיו,
את הנעשה אין להשיב
ולאבי, המדריך צריך להקשיב,
לגרוף, להסתובב, “זיפר” וכאלה
מה רוצים מחיי, כל הצעירים האלה?
אחרי מספר שבועות הדברים יצאו כבר מכלל שליטה
ו- nike קבעו מרוץ בלילה,
אז מה לעשות, אין ברירות
צריך להתחיל לעשות חזרות,
המאמן, ההוא מלמעלה
הזמין אותי לרוץ עם הקבוצה בלילה,
ככה לא הרבה, רק לניסיון
יצאנו מהנמל בתוך הלחות והסרחון,
חלפו מספר ימים והייתה ריצה אורבנית-עירונית
וקצת אחריה הוא כבר הכין לי תכנית,
מראש אמרתי, אל תשקיע הרבה בהכנה
אני רק רוצה לשפר קצת בריצה ובבריכה,
אבל אם אנחנו כבר פה וכבר התחלנו להזיע
לטריאתלון אולימפי באילת אני רוצה להגיע,
ככה ישר, פשוט ולעניין
כבר ספטמבר ואין הרבה זמן,
אם אני כבר “יודע” לשחות וגם קצת רץ
אז לפחות נכוון את כל המאמץ,
ישר על ה”אולימפי” לא פחות ולא יותר
הצעיר בספורט מחליט להמר,
“אם אתה רוצה”, הוא אומר לי בסוף אוגוסט
“אני אדריך ואאמן בכל מה שנחוץ,
אבל אתה צריך להתחיל לרוץ”,
וכך לאצטדיון התחלתי לבוא באופן קבוע
ומאמצע נובמבר אפילו לבן-שמן הגעתי כל שבוע,
הספקתי להתאמן בים פעם אחת בלבד
ולטריאתלון ספרינט נרשמתי וכל הגוף רעד,
היה שם נורא, גשם ורוח
וממש קלקל לי את המצב-רוח,
אבל התוצאה הייתה סבירה וסיימתי אופטימי
כי אני הרי מתאמן לקראת האולימפי.
להדר יוסף המשכתי להגיע לחוץ
האם אני מצליח לשפר את היכולת לרוץ,
כשההוא מלמעלה, או גם גווין לפעמים
עומדים בצד ובך מביטים,
אתה יודע, זה ממש בטוח
אין סיכוי שבאימון תוכל לנוח,
הערות, תיקונים ודברי הסבר וגערה
אתה עוד רחוק כנראה מקו המטרה,
וכך נגמר לו תיכף נובמבר
ולאילת שם פעמיו הגבר,
שרק לפני 4 חודשים התחיל להתאמן
ואת מבטחו נתן בידי המאמן,
לקראת טרי’ אולימפי ראשון
אין ספק שזה אומר המון,
על האיש המתמודד, על אמונה וכוח רצון
והרבה מאד על המאמן, על הידע שלו ועל הניסיון,
היכולת של מישהו זר ככה להשפיע
על בניית הדרך ועל איך להגיע,
על תמיכה, עזרה, תכנון והכוונה
על עידוד ועל עצה מקצועית נכונה,
העיקר שלאילת הגענו
ואת האולימפי בהצלחה רבה סיימנו,
לקראת הסיום, (פחות מ- 3 שעות)
כשאני כבר רוצה לסיים ובשקט לשתות,
צועק לי מר שילון מתוך הקהל:
“אתה בדרך לחצי איש” ואני נבהל.
הוא הבין כבר אז בחושיו הנדירים
שאני באמת מתכוון לדברים האחרים,
לא אסתפק באירוע בודד באילת
ושלי זה ממש לא איכפת,
אבל צריך לכוון יותר גבוה ויותר רחוק
והאירוע הבא באילת לא יחמוק,
מבלי שאני אטול בו חלק
אין ספק שזה לא יורד מהפרק,
צריך לסיים חצי מנה ראשונה
זה בטוח ואין כל ברירה,
אני לאילת בקרוב חוזר
על חצי איש ברזל, אני לא מוותר!
אז מה אם רק חלפו 7 חודשים
מאז התחלתי במים להרשים,
אז מה אם חלפו רק חודשים שישה
מאז שרגלי את האצטדיון חרשה,
אז מה אם עשיתי רק אולימפי אחד וזה הכול
הרי הסיסמה היא: “כל אחד יכול”.
מחנה אימון ועוד ריצות ורכיבות
ואני כבר ממש מתחיל לקוות,
אבל איך עושים, מה אוכלים ושותים
בכל זה כבר מרחקים שונים,
המאמן ממשיך להרביץ תורתו
ואני מתאמן תחת ביקורתו והשגחתו,
לומד לאכול תוך כדי רכיבה מהירה
שהרי אין כל ברירה,
בלי להקפיד שהמזון בגוף באימון לא אוזל
אין סיכוי לחצי איש ברזל,
הריצה מתגברת והמרחקים מתארכים
וכבר יש חבר’ה שאותי מברכים,
ינואר ופברואר עוברים די מהר
ואני בתוכי מתחיל להרהר,
האין זה מוקדם ואולי תחכה
לפני שעל הברזל אתה מכה,
אני חוזר ושואל אותו כל הזמן
האם אתה בטוח שאהיה מוכן?
בדרכו, כולכם אותה מכירים, הוא מרגיע
נבדוק הכול כשהזמן יגיע,
“אותי אתה לא יכול לאכזב”
זו תשובה שהוא נותן לי ואני אוהב,
וכך ממש בסוף החודש
כשלבי פועם ורוגש,
מתחיל הזינוק לחצי איש
ואחרי שבע שעות וקצת אני מרגיש,
חצי מרתון ראשון בחיי מאחורי
ועכשיו הזמן לבדוק את מה שלפני,
מקום שני בקטגוריה
אבל אני ממש לא נסחף באופוריה,
סיימתי בהצלחה רבה 1/2 מנה ראשונה
ועכשיו אני איתו ל 1/2 מנה שנייה.
תודה לך בינתיים רן שילון, למדתי ממך המון
על היכולות, על אמונה ובטחון,
על משמעת, על אופי, ועל גבולות
על מה שאפשר לקוות,
למדתי שהדרך חשובה ביותר
על מה שאפשר בקלות לוותר,
שימשת לי לא פעם לדוגמא
אני מתאמן באנדיור בהמון הנאה
עכשיו נתכונן לקראת המנה הבאה.
