על תחרויות, סגנון אימון ומה שביניהם

כמדריכת אופניים, השקעתי הרבה מאד מחשבה על סגנונות אימון של מאמנים שונים שפגשתי בדרך ומה סגנון האימון שלי. רוצה לומר, מה עוזר לי להניע מתאמנים לעשות משהו שיוציא אותם מאזור הנוחות שלהם ואם כבר הצלחתי, איך אני מוציאה מהם משהו אחר אחרי 4 שנים שאני מדריכה אותם ולחליפין בשיקוף מה כרמי יכול להוציא ממני אחרי 8-9 שנים, שלא הוציא ממני בעבר?
אז הנה, מסרבנית התחרויות מספר 1 בקבוצה (והוותיקים בוודאי זוכרים את החפירות שלי בפלטפורמה הזו לפני ואחרי תחרויות) ואחרי שכרמי ואני ניהלנו בערך 10,000 שיחות על תחרויות, תחרותיות ולמה זה טוב לי, ואני הצלחתי לשכנע אותו שזה לא טוב לי… והתרסקתי בתחרות, וניצחתי את עצמי בתחרות אחרת אבל בשורה התחתונה תחרויות לא היו מעולם my cup of tea. אז בלית ברירה עשיתי תחרות בשנה, בשאר באתי לעודד, חילקתי מים, פתחתי אוהל מים / בית קפה שכמותו לא נראה מעולם בתחרויות אופניים, ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להתחמק מהמועקה הזו של התחרויות… עד השנה.
השנה, ברשימת המטרות שלי לשנת 2017 היו 4 תחרויות אופניים. למה זה טוב? דבר ראשון החלטתי ש”נאה דורשת ונאה מקיימת”, כי אם אני יושבת בוועדת הנשים של אתנה באיגוד ומדברת על החשיבות של עוד נשים רוכבות ומתחרות רק מתבקש שאני בעצמי אתחרה… ואם אני רוצה להיות שופטת בתחרויות אופניים אולי כדאי שאכיר את הענף גם כמתחרה אבל באמת ולא בשביל לצאת ידי חובה.
אז התחריתי באורים, זו לא היתה באמת תחרות… כשהמסטרים הזקנים והחזקים של רמה 3 התחילו את התחרות ב 40 קמ”ש ואני החזקתי איתם 100 מטר… ואת השאר רכבתי לבד.
ואז התחיל סבב הקריטריום בגבעת המופעים וכאן פתאום הכל התחבר. כל המנטרות של כרמי על תחרויות פתאום הסתדרו –
האימון הכי איכותי שיש – באימונים שאנחנו עושים ביומיום קשה להחזיק 50 דקות או 80 דקות כמו אתמול, על הקצה. כי יש תרגילים, יש מנוחה באמצע, יש הסברים ויש סתם “חוק שימור החומר” שימור האנרגיה שלי להמשך היום הארוך שמחכה לי. ותחרות קריטריום היא רכיבה מחודדת, מזוככת ואם התחריתם כמו שצריך הרגשתם בדיוק את ההרגשה הזו של “האימון הכי איכותי שיש”.
קפיצות בכושר – כשעושים תחרות כזו פעם בשבוע, אין לי ספק שרואים גם את התוצאה בקפיצה ברמת הכושר.
גאוות יחידה – פייר, אולי זו אני, אבל משבוע לשבוע אני מבינה, רואה והאמת מתגאה שאני חלק מהדבר הזה! בעיני הסבב הזה הוא סטרטאפ שכרמי וניב התחילו, נכון שהם לא המציאו כלום אבל הם ייצרו פלטפורמה עבורנו אבל לא רק לנו לכל הענף לתחרות שבועית שמייצרת רמת רכיבה אחרת ומי שעשה רצף תחרויות כבר יודע שמשבוע לשבוע יש יותר רוכבים ויש יותר מאמנים שבאים עם המתאמנים שלהם אבל בעיקר משבוע לשבוע היכולות מתחדדות לא רק הפיזיות, גם המנטליות, גם הטקטיקות, הכל משתפר! כשמדברים עם רוכבים “שעשו את זה” ורכבו בקבוצות בחו”ל תמיד יש אמירה שבארץ אין מספיק תחרויות ונכון הוא ששתי תחרויות בחודש במקרה הטוב לא משתוות לאירופה שם בכל כפר נידח יש פעם בשבוע תחרות… וכאמור מתחרות לתחרות משתפרים.
אז לסיכום, אחרי כל כך הרבה שנים בקבוצה, כרמי הצליח להניע אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתחרות. האם זו המוטיבציה הפנימית שלי או מוטיבציה חיצונית, סביר להניח שגם וגם, כי בלי הרצון להתייצב על קו הזינוק בשש וחצי בבוקר זה כנראה לא היה עובד אבל עצם העובדה שיש את האפשרות לעשות את זה מאד משמעותית. ויש גם משמעות לעובדה שיש עם מי לרכוב,
יש תחרות אחרונה בסבב תהיה ב 29 למרץ וזו הזדמנות לכולכם לבוא, להתנסות ולהתמכר! חייבת להודות שאתמול מאוהל השיפוט קינאתי בכם שרכבתם! וזה כאמור מעולם לא קרה בעבר!
ועוד משהו מאחורי הקלעים, לארגן תחרות זה “תיק”. מי שעשה את זה בעבר יודע כמה שזה מסובך ועם המון אחריות. אם מישהו חושב ש”עושים קופה” על תחרות יש לו טעות גדולה, בין אם זו תחרות קריטריום ובין אם זו תחרות כביש או שטח רגילות. בדרך כלל זו התנדבות לקהילה, קהילת הרוכבים והמארגנים שמחים אם מכסים לפחות חלק מההוצאות. אז התחרויות בארץ בנויות על התנדבות. כשמבקשים להתנדב לא תמיד זה מתאים, יש משפחה, עבודה, מחויבויות שונות, אני מבינה לחלוטין, אני בדיוק באותו המקום, ויחד עם זאת, כחברה בקבוצה שהיא מבחינתי משפחה, כשאני רואה את הדביקות במטרה של צוות המאמנים לקיים את סבב התחרויות האלה, אני לא עומדת מנגד ועוזרת ככל שיכולה נכון לאותה נקודת זמן וכל עזרה חשובה ונחשבת. אני מאמינה ומקווה שכל אחד במשפחה שלנו מרגיש כמוני ומוכן להירתם ולהתנדב לעזור בתחרויות ובעיקר לפרגן חזרה לצוות המאמנים על ההשקעה.

וברוח פורימית, עכשיו דמיינו אותי מסבירה לכרמי מילה במילה כל מה שחפרתי פה כשאני מחופשת לפרידה קאלו עם גבה מחוברת (את השפם השארתי בבית 🙂 ) וזר על הראש. חג שמח!