ערוץ הנוסטלגיה חוזר, סרבנית תחרויות מחליטה להתחרות

whatsapp-image-2017-01-07-at-9-41-38-pmתקציר הפרקים הקודמים – מי שמכיר אותי לאורך שנים ובאתר הזה לדעתי תמצאו כמה וכמה פוסטים שעוסקים בהימנעותי המוחלטת מתחרויות כולל אג’נדה ברורה וסגורה לחלוטין ללמה אני לא צריכה להתחרות, שיחות נפש של שעות עם כרמי שבסופן החלטתי לבוא לתחרות… ולפתוח אוהל מים מדוגם לרוכבים. וגם כמה תחרויות שעשיתי כשנכנעתי לצו התנועה ובאחת מהן אף התרסקתי נפשית כשפגשתי את “הקיר” בצומת חלץ פרצתי בבכי והייתי מוכנה לעלות על הרכב הראשון שיעבור… רק שהכביש היה סגור ונאלצתי להשלים את ההקפה.
שערו בנפשכם את התימהון של כרמי כשהכרזתי כנציגה יחידה של קבוצה מספר 1 שאני הולכת לתחרות באורים, כרמי בתגובה אמר, את לא צריכה להתחרות בגללי. אמרתי לו שתנוח דעתו, דעתי צלולה לחלוטין, ואני נרשמת לתחרות בגללי.
אז למה לא להירשם ברור לחלוטין, לקום בארבע בבוקר, לנסוע לסוף העולם, לסבול מהקור והרוח, וגם רק עכשיו אני מנסה לחזור לכושר רכיבה בכביש, אין לי נפחים בשבתות, אין מתחרים ומתחרות במקצה שלי שאוכל לעבוד איתם, במסלול הזה יש תמיד רוחות חזקות צלע אחת בפנים צלע אחת בצד. מה כבר יכול להיות טוב ואיכותי בתחרות כזו? פלוטון לא יהיה, טקטיקות לא יהיו, הסיכויים היו גבוהים לרכיבה לבד כל הדרך. בתדרוך שניב עשה לי במבול ביום רביעי הוא אמר לי לחשוב רכיבה בפלוטון ושזה מה שיהיה. עשיתי דמיון מודרך חשבתי על הפלוטון אבל בסתר עברתי על רשימות המשתתפים ואחרי שזיהיתי כמה מהרוכבים בקטיגוריה שלי הבנתי שצריך להיות נס חנוכה… וחנוכה כאמור נגמר, כדי שאצליח לשבת איתם בפלוטון ברמת הכושר הנוכחית שלי ובכל זאת חשבתי והתכוננתי פלוטון… ונשרתי ממנו אחרי 200 מטר.

ובכל זאת אז למה כן להתחרות?
כי לתחרות יכולות להיות כמה מטרות – אפשר כמו כל חברינו המעולים מהקבוצה, להתחרות ולעבוד קשה בתוך הפלוטונים ואפשר להחליט שהמטרה שלי כתחרות ראשונה אחרי הרבה שנים לסיים את התחרות וזו היתה המטרה הראשונית שלי.
אבל המטרה החשובה יותר עבורי היתה לצאת מאזור הנוחות. כמדריכה אני מאתגרת את המתאמנים שלי עם דברים שקשים להם ולא רק מבחינת מרחקים ועצימויות אלא גם בטכניקה. השבוע היה לי “אימון בכי” עם הקטנטנים, הקדשנו את האימון לסייקלו קרוס – איך עולים ויורדים מהאופניים בקפיצה ורכיבה על קורה. זה קשה טכנית גם לגדולים ובוודאי לילדים בני 8-9 עם אופניים מצ’וקמקים שגדולים עליהם הרבה פעמים, כשהמוטוריקה עדיין לא לגמרי מפותחת זה קשה! יצא שהתסכול והקושי נגמרו בבכי. עמדתי במגרש הספורט שלנו בגני עם עם חמישה ילדים מייללים ואמרתי אללי מה עשיתי! ומיד נזכרתי שכשיצליחו זו תהיה תחושה של הצלחה וכייף וכך אכן היה.
אז איך אני יכולה לדרוש מהמתאמנים שלי לצאת מאזור הנוחות ובעצמי להישאר מתחת לפוך?! היה לי חשוב לאתגר את עצמי, לגעת בגבולות שלי ולנצח!
בשבילי היום היה ניצחון לסיים שתי הקפות של לבד מול הרוח! לא שלא קיללתי את הרגע שיצאתי מהפוך, ספרתי קילומטרים לסיום… שלא נגמרו, הייתי עסוקה בלנהל את עצמי לאורך כל הדרך אבל לשניה לא עברה בי המחשבה שאני לא מסיימת! הראש עבד קשה מאד! אבל יצאתי מאזור הנוחות ובעיקר חייכתי בהתחלה, באמצע ובסוף. והניצחון מתגמל!
ויש עוד סיבה
אני חברה בועדת הנשים של האיגוד, כדי שיהיו לנו עוד שני בלוך ושלומי חיימי, כדי שיהיה לנו איגוד חזק אין מה לעשות צריך ספורטאים פעילים. ספורטאי פעיל עושה 4 תחרויות בשנה. נראה לי מגוחך לשבת בועדה להגיד שהנשים צריכות להתחרות… ושאני לא אתחרה. אז היום אני נאה דורשת ונאה מקיימת! הסיסמא של אתנה “רכבת – ניצחת!” היום רכבתי וניצחתי והשנה אני מתכננת ארבע תחרויות ומקווה שאתם חברי בקבוצה 1 תבואו להתחרות. הייתם חסרים לנו היום!

whatsapp-image-2017-01-07-at-9-41-40-pm

7 תגובות על “ערוץ הנוסטלגיה חוזר, סרבנית תחרויות מחליטה להתחרות

  1. זוכרת את נגבה אז.. ואת אורים לפני שנתיים …ואיזו משמעות יש לניצחון שלך אתמול .
    כל כך כיף לקרוא וכל כך כיף שהיית .
    סיכום מקסים – את אכן מקיימת !

    1. מה שנפלא ורד, שיש לנו קילומטראז’ משותף ולא רק פיזית של קילומטרים שגמענו ביחד אלא קילומטראז’ של תמיכה, של ליווי אחת של השניה, של שותפות לחוויה ונהדר לראות איך את צמחת להיות רוכבת על שכמותך, ראיתי אותך בשבת נחושה בתוך הפלוטון הגברי, ונראה כמו שאמרת שלא תעזבי אותם לעולמי עד. ואני עוד זוכרת את האימונים הראשונים שלך כשהיית דבוקה לי לגלגל, את התחרויות הראשונות ומאושרת לראות את ההתקדמות שלך חברתי ובעיקר את ההישג המדהים שלך בשבת. יישר כוח!

      1. ואיזה כיף לי שהייתי חלק מהשלישיה הזאת, ושיש לי את שתיכן כחברות נהדרות בקבוצה ובכלל!
        אילת, כתבת מקסים כתמיד. במיוחד התחברתי לחלק האחרון, ואני מצטרפת אליך במאמצים ולתחרויות הבאות. ביחד בבית גוברין!
        וורד, את ממש דוגמא ומופת. איך התחלנו באותו זמן, אך את לקחת את הרכיבה ואת ניפוץ השיאים לרמה אחרת, כשנהיית רוכבת על, עם החיוך הכובש.

  2. אילת יקרה כל הכבוד. לבד בקור ברוח באמת לא מובן מאליו וצריך סיבות טובות לכך. ויש לך אחלה סיבות. שאפו

    1. אורית יקירה, הייתי לבד בקור וברוח כי את לא באת! בונה עליך לתחרויות הבאות!

  3. הישג לא מובן מאליו איילת וורד יקרות. שתיכן דוגמא לנחישות ולהתמדה.
    אין ספק שלנצח במרוץ הוא גם סוג של נצחון מנטלי,להתמודד לבד מול ה”קיר”ו הרוח או לחילופין בפלוטון מלא בטסטוסטרון מאיים
    שאפו לשתיכן.וכיף גדול וגאווה שאתן חלק מהקבוצה שלנו.

תגובות סגורות.