גראן פונדו ים המלח

וכעת להתחלה: החלק המנהלתי – רכיבה מתונה (35 קמ"ש ממוצע…) מעין בוקק לצומת חצבה – היה טיול יפיפה של בוקר צח ובהיר, אפילו חמים. המתנה לזינוק המקצה התחרותי של קבוצות הגיל של כ 10 דקות, והנה הזינוק
בערב הקודם, כשלקחתי את שקית המשתתף עם הצ'יפ והשלט, ראיתי שרשומים לתחרות כ 10 חבר'ה בקבוצת הגיל של 60+. הלכתי לישון עם תחושה של "מה שיהיה יהיה", חלק אני מכיר כמאוד חזקים, וחלק אני לא מכיר כלל. לא היתה לי שום החלטה לגבי איך לנהוג בחלק התחרותי. הרבה יותר העסיק אותי – מה וכמה ללבוש – כדי שלא יהיה לי קר…
מיד עם הזינוק אני רואה את מאיר מ DYNAMO RACING – צעיר (יחסית) וחזק מאד. בהחלטה של שבריר שניה, אני קופץ קדימה ומתיישב עליו. נותן לעצמי כמה קילומטרים בדרך למעלה עקרבים להרגיש את המהירות ולראות אם אוכל להמשיך איתו עד הסוף – יכול !
רק אז אני אומר לו בוקר טוב ועובר קדימה למשוך את מספר הקילומטרים שנותרו לתחילת העליה.
מה שיש לי כעת בראש ונמשך עד לסוף המרוץ – לא להיות פרזיט !
מעלה העקרבים – אהוב עלי מאד ! ואני זורם אותו מכל הלב
בחלק העליון אני רואה את מאיר כשתי סרפנטינות מאחור. תוהה אם זה יספיק לי להמשיך לבד עד לסיום, אבל עונה לעצמי מתוך נסיון, שבירידה הראשונה שתהיה – הוא כבר יהיה חזרה איתי.
וכמובן שכך היה… חזרנו לעבוד יחד כאילו לא היו עקרבים מעולם. המהירות לא יורדת 30-35 קמ"ש, אבל הרוח מתחילה להתגבר.
ראיתי פלטון קטן שנמשך ע"י דוני אלרון וקפצנו עליו. דוני מושך כאילו לא קרא מעולם בעיתון שיש רוח צפונית. 10 חברים מאחוריו, אף אחד לא עולה להחליף אותו, ואולי הוא לא רוצה…
לאחר כמה קילומטרים (לאחר שאכלתי ושתיתי כל הזמן – לידיעת המאזין כרמי) נתפסה לי רגל ימין, עובר לשניה לרגל שמאל, שמייד נתפסת גם היא.
נשרתי מהפלטון. נשמתי מאד חזק אספתי המון חמצן, שתיתי מים והתאוששתי. עודני משרך דרכי צפונה – לבד מול הרוח, עוברת קבוצה של 4 חבר'ה שעושים אליפסה די מהירה.
ביקשתי רשות להצטרף, והתנצלתי מראש שלא אוכל למשוך כי אני עם התכווציות שרירים – התשובה: "יאללה" ! ישבתי בתור גלגל חמישי מאחור. לא ישבתי יותר מ 10 דקות והנורית האדומה: "לא להיות פרזיט" נדלקת לי בראש. נוצר חור קטן בסבב האליפסה, וזרמתי קדימה למשוך את הקבוצה. זה לקח רק דקה או שתיים – ושתי הרגליים נתפסו יחד…
הרוח חכתה לי בסבלנות… ואני שוב מתגלגל צפונה. הפעם ללא ציפיות או נסיונות הצטרפות. אני רואה תחנת הרענון לפני – תוך כדי רכיבה, אני צועק להם מרחוק: "יש לכם בננות?"
יש ! חולף תוך כדי רכיבה, חוטף 3 בננות וממשיך לטפס צפונה מול הרוח. פוגש אחד מהרביעיה שנשר גם הוא מהקבוצה הקטנה. הוא מציע לי תמרים, אני מציע לו בננות, וככה אנחנו מסיימים את המרוץ יחד במעלה חתרורים. כ 10 דקות אחרי מאיר שכבר ירד לים המלח.
נותר עוד להמתין למשטרה שתשחרר את ה"רכבת" הבאה של הרוכבים, מגיעים שאר חברי הקבוצה עם כרמי – אילן, אמנון, טל (שהיה ממש גיבור !) ועוד.
רק אחרי כשעה יורדים בשיירה לים המלח. אני עטוף בכל הבגדים שסחבתי עלי מהבוקר ודי מרגיש זומבי… את 3 הקילומטרים האחרונים במישור לאורך חוף ים המלח, ממש קשה לי לסובב. יורד להילוך הכי נמוך, מנסה להעלות קאדנס ולבסוף גם הקילומטרים האלו נגמרים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *