"ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה.."

סיכום אליפות ישראל 2016 בית גוברין

סיימתי.
ואני עומדת ובוכה , מתייפחת בזרועותיה של שרון ( תודה שהיית שם להחזיק אותי) .
שנה קודם לכם , לא סיימתי , פתחתי את העיניים באמבולנס והכל היטלטל .

שנה של הכל מהכל – חששות , החלטות , אי ודאות , גירושין , השלמה , ידיעה , אהבה , אכזבה צמיחה , ועוד.
ואימונים תמיד היו שם .
"אל תוותרי על שגרת האימונים " , הייתה אחת העצות החשובות שקיבלתי בדרך ( בין עוד כמה )
ואכן , לא וויתרתי עליהם והם הפכו להיות חלק מהשגרה .

כרמי התווה את הדרך והמטרה לאליפות הארץ בסוף יוני,.
זה נראה לי כ"כ רחוק , שאפשר היה להירדם בדרך …אבל הדרך הייתה רצופה באימונים קשים , חלקם מתסכלים, חלקם מוצלחים יותר ,אבל כולם מלמדים .
לא דאגתי , רק התאמנתי .
חודש וחצי לפני התחרות .. נכנסתי יחפה בשידה שבסלון ( רהיטים זה דבר מסוכן מאד.. )
ושברתי את האצבע ברגל. מושבתת ל 6 שבועות ( כן , זה חודש וחצי רק ביותר יפה )
לא יכולה ללכת , לא לנהוג לא להתאמן וצריכה לתת לזה זמן להתאחות .
לשמחתי , האורתופד ( המאד מיוחד יש לציין ) קיצר לי את התקופה בחצי וחזרתי תוך 3 שבועות לרכב.
כרמי הרגיע והיינו צריכים לבנות את מה שחסר בהתבסס על מה שכבר יש , הייתה לי חזרה משמחת מאד .

" ואיך נתעורר אם לא ננסה".

זה הגיע ,
יום התחרות . תמיד מאד מפתיע אותי כשזה מגיע ואז אני מאד מתרגשת
( קוראים לזה בעדינות – "מתחרפנת " )
הרוגע הגיע רק בבוקר התחרות .ואני בפוקוס . הכי שאפשר.
מקבלת חיבוקים של עידוד ואיחולי הצלחה ותדריך של 2 משפטים מכרמי שהספיקו לי בדיוק .
על קו הזינוק אני עוצמת את העיניים , פלאשבאק עצבני שזרק אותי למקום שבו התעוררתי אז , אבל עכשיו אני באותו המקום .
אבל אחרת .
מזנקים חזק , אבל לא עצבני . פלטון ענק של כ 150- רוכבים . משתדלת לשמור על הגלגלים של אהרון ועילם ונצמדת ככל האפשר. שימח אותי לשמוע שניב אומר לטל להישאר על הקו שבו אני רוכבת . מאיר גם באזור ומזכיר לי לשתות ..
נשארת בפלטון וזה נעים לי .קצת לוחצים וקצת מרגיעים . עד הנפילה של אהרון , הוא מתגלגל וקם ואני בולמת . זה גורם לי לאבד זמן ולא הצלחתי לגשר איתו .
אני לבד . ממשיכה לרכב ומתחברת לרוכבים שנשרו מקדימה וכאלה שהגיעו מאחור , ואנחנו עובדים ביחד .
בסיבוב האחרון אחד הרוכבים אמר לי שמתחיל ללחוץ חזק ואני מתיישבת מאחוריו, מה שיהיה יהיה .
ממשיכים ביחד עד העלייה לעגור ומשם אני לוחצת עד הסיום, איזה כיף לראות קו סיום !!!
ברגע הזה הרגשתי שניצחתי , ולא היה לי משנה מה התוצאה , המיקום …
הכל יצא ושוחרר ,וכן , עד כמה שזה נשמע קלישאה – נסגר לי מעגל.

" ליפול, להישבר ,
להיבנות מהשדים שבנו
לא לברוח, לא לשכוח, לא למעוד "

תודה לכם חברים יקרים ,על התמיכה והעידוד . אוהבת כל אחד ואחת מכם.
תודה לצוות האוהל המדהים שהיה בתחרות, זה תמיד עושה הרגשה טובה לדעת שיש מישהו שם בשבילך ( קצת עושה להרגיש כמו במרוצי אופניים הגדולים בעולם ☺) )
תודה ניב , שמחדד תמיד את ההנחיות הנכונות בזמן המתאים .
תודה מאיר שלוקח אותי אל הקצה שוב ושוב ,
תודה עידו , שמזכיר לי, שאני יכולה .
ותודה כרמי , שלא מוותר לי – אף פעם.